הבית שלנו
היה היו פעם, בארץ רחוקה ילד וילדה,
יהודית ויהודה.
בחורף היה להם קר ורטוב ולא טוב -
כי לא היה להם בית,
הם גרו ברחוב.
בכל מקום בו רצו לגור,
אמרו להם: פה זה אסור!
הבית הזה לא שלכם!
הם הלכו בדרכים,
נדדו פה ושם
יהודה ויהודית לבדם לבדם
כי אין להם בית בכל העולם |
 |
פעם הם גרו באיזו חצר
בביתו של מישהו אחר
אבל בסוף גרשו אותם: |
 |
לכו מכאן, לכו לכם!
הבית הזה הוא לא שלכם!
בכתה יהודית,
דמעותיה כּיָם: |
 |
למה רק לנו בכל העולם
אין בית שלנו כמו לכולם?
בית שלנו, אפילו קטן
שבו לא יגידו
"לכו מכאן"... |
 |
|
|
|
הלכו בדרכים, נדדו פה ושם
יהודית ויהודה לבדם לבדם
כי אין להם בית
בכל העולם... |
|
|
|
|
לפתע פתאום,
כמו קרן אור
איש נהדר וזקן לו שחור,
עמד והושיט להם יד ואמר:
"יש לי בית בשבילכם,
מחכה הוא רק לכם!" |
 |
"באמת?
איך יתכן?"
ככה יהודה שואל.
והאיש עונה:
"הבית הוא...
בארץ ישראל! |
|
 |
כי הארץ שלכם
היא הבית בשבילכם,
יהודית ויהודה...
אם תרצו – אין זו אגדה.
כך אמר להם האיש ההוא
לפני למעלה ממאה שנה.
ומאז ועד עולם
יש לנו בית!
יש לנו מדינה! |
 |
ומעל לבית –
דגל בכחול ולבן
ואיש לא יגרש
אותנו מכאן!
ומי היה האיש ההוא, ילדים?
בנימין זאב הרצל,
חוזה מדינת היהודים.
|
