דף הבית >> מרכזיה פדגוגית >> התפתחות בגיל הרך >> גבולות בגיל הרך >> 10 עקרונות/ דפנה גרינר

 

 
 
 
10 עקרונות/ דפנה גרינר
 
לא מתפשרים: 10 עקרונות שיעזרו לכם להציב גבולות
מאת : דפנה גרינר


עם הגיעו של הילד ל"גיל שנתיים האיום", ולפעמים עוד לפני, מתחילות המלחמות. איך תלמדו את הילדון המרדן מה מותר ומה אסור? 10 עקרונות שיעזרו לכם להציב גבולות בלי להרוס את היחסים
אין הורה שלא מתמודד עם משימת הצבת הגבולות עבור ילדיו. בעידן שבו זכויות הילד הן דבר מקודש, ושבו אנחנו כהורים מנסים לתת לילדנו מכל טוב, שאלת הגבולות עולה ביתר שאת.

הצבת גבולות בגיל הרך היא בראש ובראשונה למידה התנהגותית של הילד, המהווה בסיס להבנה מאוחרת יותר של הילד באשר לסיבותיה.  לדוגמה – ילד בן שנה לומד לא לטפס על השולחן, כי יודע שהדבר יגרור כעס מצד ההורה. בשלב מאוחר יותר, הוא מבין שלא מטפסים על השולחן כי אפשר ליפול וזה מסוכן, ובשלב מאוחר עוד יותר, הוא ידע שזו אינה התנהגות נורמטיבית, אינה מקובלת ואינה מנומסת.

הגבול יוצר מרחב בטוח, ומגדיר את האזורים שבהם ניתן להתנהל בחופשיות. כולנו מכירים את ההרגשה הנפלאה של יום חופשי או אפילו שבוע חופש מעבודה. אך מה קורה כשהחופש שניתן לנו הוא בלתי מוגבל בזמן? האם גם אז נחוש אותה מידה של אושר? קרוב לוודאי שלא. רובנו נחוש שעמום וריקנות. זה גם מה שמתעורר בתוך ילד שחי ללא גבולות: ריקנות, שעמום, בלבול, אזלת יד, הליכה פנימית לאיבוד.

גבולות שומרים על ילדינו, כי הם מגדירים להם מה מותר ומה אסור, מהו טוב ומהו רע. כשההגדרות (או לחילופין: גדרות, גבולות) ברורים, הילד מסוגל לבנות לעצמו חוויה פנימית של 'ידיעה' המעניקה שקט, בטחון, רציפות וקביעות. גבולות יוצרים סדר וארגון בעולם הפנימי כמו בעולם החיצוני.

אנסה להציג עשרה עקרונות שיסייעו לכם, ההורים, להתמודד עם המשימה המאוד לא פשוטה, של הצבת גבולות לילדים. שמירה על העקרונות הללו יקלו על הילד להפנים את רעיון הגבול, ויסייעו לכם לשמור על דמותכם כהורה נוכח, אוהב ושאפשר לסמוך עליו.

1. להאמין בגבול שאנחנו מציבים
הגבולות הראשונים שאנחנו מציבים לילדינו קשורים לבטחון והגנה. אם יושיטו יד לספל התה שלנו, נרחיק אותם כדי שלא ייכוו, נרחיק מהם צעצועים עם חלקים קטנים, שלא יכניסו לפה ויבלעו וכדומה.

אלו האזורים, שלנו, כהורים, נוח להציב בהם את הגבול, כי אנחנו "בטוחים בצדקתנו". לעומת זאת, יש אזורים שבהם אנחנו לא שלמים
עד הסוף עם הגבול. לדוגמה – אם אנחנו לא רוצים שילדנו יצפה בטלויזיה יותר מ-20 דקות, אבל מצד שני, זה גם נוח לנו שהוא עסוק במשהו ואנחנו פנויים לעיסוקנו, יהיה לנו מאד קשה להתנגד לו, כשיגיד לנו "רק עוד חמש דקות..בבקשה...". ככל שנהיה שלמים יותר עם הגבול שאנחנו מציבים, כך יהיה לילד קל וברור יותר להפנימו.

2. להוות דוגמא אישית
כלי הלמידה הראשון של ילדים הוא חיקוי. ילדים מחקים את מה שהם רואים -כך לומדים ילדים צעירים לדבר, לשבת, לעמוד. אם ילד לא היה רואה בסביבתו מבוגרים העומדים על שתי רגליים, הוא מעולם לא היה מנסה להזדקף. קל וחומר לגבי חינוך לגבולות. ילדים לומדים הרבה יותר מההתנהלות שהם רואים מאשר ממילים. כך למשל, אם הורה יאמר לילדו – "אני לא מסכים שתצעק עלי. בבית הזה לא צועקים", אבל בעצמו ירים את קולו ללא היכר, הילד ילמד מתוך מה שהוא רואה מולו (במקרה הזה, שומע), והמילים תאבדנה ממשמעותן.

3.להתחשב
אם החלטנו שאנחנו לא מרשים לילד שלנו לשחק באייפון, זה יהיה לא הוגן מצידנו להשאיר את האייפון על השולחן בסלון, באופן שיהווה פיתוי לילד לקחת אותו. חשוב שניצור עבור הילד סביבה מנוטרלת ככל שניתן מגירויים שיגרמו לו לחצות גבולות שהצבנו.

4. לעצור פעולה לא מקובלת באופן מיידי
כאמור, ילדים בגיל הרך לומדים מפעולות. כאשר שני ילדים רבים בגן המשחקים, עד שאחד מהם תופס בידו קומץ משערותיו של חברו, על ההורה לעצור זאת באופן מיידי, ולשחרר את השערות של הילד מלפיתתו של השני.

זה יהיה לא נכון לצעוק לעבר הילד "תעזוב אותו, זה כואב לו, אני לא מרשה לך להתנהג בצורה כזו". בסיטואציה כזו עלינו לגשת באופן מיידי ולהפריד בין הילדים, ורק לאחר מכן יש מקום להסביר שזה כואב, שזו התנהגות לא מקובלת, שהוא בודאי לא היה רוצה שימשכו לו בשיער וכו'.

5. לפנות אל הילד בחיוב ולא בשלילה
יש ערך רב לפניה בחיוב, המבטאת הסתכלות חיובית ואמונה ביכולתו של הילד לשנות את התנהגותו להתנהגות הרצויה. בנוסף, ילדים קולטים מידע דרך תמונות. לדוגמה, אם אנחנו אומרים לילד "לא לזרוק אוכל מהצלחת", התמונה הנקלטת היא של אוכל הנזרק מהצלחת..(על משקל, "אל תחשוב על פיל לבן", שכולנו מכירים...)

אם נוכל להגיד, "אם אתה לא רוצה לאכול, תשאיר את האוכל בצד הצלחת", נוכל לעודד ביתר קלות פעולות רצויות. מובן כי לעיתים יש צורך לומר "לא" או "אסור", אבל חשוב להצמיד לכך גם עידוד לפעולה מותרת, חיובית ורצויה.

6. להיות עקביים
עקביות היא עקרון חשוב ביותר בהצבת הגבול. לדוגמה – אם אנחנו לא מסכימים לתת שוקולד לפני ארוחת ערב, אז עלינו להיות עקביים ולהתמיד בכך. אם לפעמים נאפשר לילד לאכול שוקולד לפני ארוחת הערב, פעמים אחרות נמנע זאת ממנו, הוא יכעס, יריב איתנו, ובעיקר יתבלבל.

ילד לא יכול להפנים גבול, כאשר אין עקביות. כולנו מכירים את הרגעים שבהם אנחנו מתקשים לשאת את התפרצויותיו או תחינותיו של הילד ומתפתים לתת לו את השוקולד (או מה שחפץ בו באותו רגע), רק כדי שיהיה לנו סוף סוף שקט. המסר שעובר במצבים כאלה, הוא – תצעק, תשתולל, בסוף זה יצליח לך, וזה כמובן מסר שאנחנו לא מעוניינים להעביר.

מותר לנו להיות אנושיים ו"ליפול" במקומות האלה, שבהם אנחנו רק רוצים שקט רגעי, אבל חשוב שנכיר בכך שהם מחבלים בהפנמת הגבול על ידי הילד, ויתכן שאחר כך יהיה עלינו לעבוד עוד יותר קשה.

7. להעביר מסר אחיד (ולא כפול)
בהמשך לעקביות, חשוב שתהיה התאמה בין הדמויות שמחנכות את הילד. זה מאד מבלבל אם אמא אוסרת על הילד לצייר על הרצפה, ואילו אביו מתייחס לכך בשלוות נפש, ופשוט מנקה אחריו. חשוב שההורים יתאמו בינהם עמדות בנוגע לגבולות שברצונם להציב.

8. להמנע משאלות "למה?"
לפעמים אנחנו עדים להתנהגויות של ילדנו שלא מקובלת עלינו ואז התגובה הראשונית שלנו היא "למה אתה לא עושה מה שאני אומר לך?" או "למה אתה לא מתלבש כשאני מבקשת?".

אם תתעמקו בשאלות מהסוג הזה, תשימו לב שהן מחלישות מאד את ההורה. הנימה של השאלה הזו מעניקה הרבה כוח ושליטה לילד, ומעמידה את ההורה בעמדה חסרת אונים. כל "למה" הוא סוג של "למה אתה עושה לי את זה?..", והילד מבין שיש בידיו כוח להחליט ולשלוט. מעבר לכך, אין מה לשאול למה, כי אנחנו לא באמת מעוניינים לפתוח את הנושא לדיון. במקום לשאול – "למה אתה לא מתלבש כבר?" לומר – "אני מבקשת ממך להתלבש עכשיו".

9. לשמור על איפוק רגשי
כשילד עובר את הגבול, זה מאד מרגיז, ולעיתים אנחנו מופעלים רגשית בסיטואציות כאלה עד כדי איבוד העשתונות. צריך לזכור, שכשאנחנו "יוצאים מכלינו", הילד חווה שליטה, הוא מרגיש שההורה מתייחס אליו באופן יוצא דופן. גם אם זו התייחסות שלילית, הילד נהנה מהמקום שהוא מקבל ומהכוח שהוא מגלה שיש לו. לכן, כל הצבת גבול חייבת להיעשות בנחישות ובבהירות, אך בקור רוח.

10. לעמוד במילה
מי לא מכיר את הסיטואציה - אנחנו מתארחים אצל חברים, והילדון לא מתנהג כראות עינינו. אנחנו אומרים לו "אם עוד פעם אחת תזרוק על נועה את הצעצוע, אנחנו הולכים", וזה קורה שוב ושוב, וההורה חוזר על ה"איום", והילד בשלו. אם ההורה לא מרגיש שהוא יכול לממש את האמירה הזו, כדאי שיוותר עליה מלכתחילה. אם אמרנו משהו, ולא עמדנו במילה שלנו, הילד שלנו לא ייקח אותנו ברצינות. זה באמת לא נעים לעקור ילד באמצע משחק עם חברים, אבל אם הוא עבר את הגבול מבחינתנו, ואם הסנקציה שהוגדרה מראש, היא ללכת הביתה, אין לנו אלא לממש זאת. הילד יבכה ויצעק, אבל גם ילמד מזה שמילה של אמא זו מילה (גם של אבא...).


דפנה גרינר, MSW. עובדת סוציאלית קלינית. עוסקת בפסיכותרפיה בילדים, נוער ומבוגרים, בהדרכות הורים והנחיית קבוצות. עובדת בתחנה לטיפול בפרט ובמשפחה ברמת השרון, בעלת קליניקה פרטית בת״א וחברה בצוות "מה הבעיה" – מכון לייעוץ פסיכולוגי בטלפון.
 
Back  
 
מידע נוסף
להצטרפות